כמה ספרים טובים 

הדבר הכי טוב שיכול לקרות ל?קריאה, כידוע, הוא דדליין של כתיבה.
בספטמבר, וגם באוגוסט, הייתי ילד רע: לא כתבתי כמו שהייתי צריך. במקום זה קראתי הרבה, יחסית לי לפחות. כשירות לציבור, מצ"ב כמה המלצות קריאה, בסדר לא מסוים.
הדבר הכי טוב, אני חושב, היה "המכורה לשינה" של אלפרידה צ'ורדה. ספר קטן, עצבני, חזק, מדכא, מאתגר, עוצמתי, כתוב כמו שום דבר אחר. קראתי פעמיים רצוף (לא מההתחלה עד הסוף פעמיים, אלא פעמיים כל עמוד, כל פסקה, כל משפט, כל מילה), השאלתי לחבר, ואני כבר מתגעגע. ואתם, המתרגמים, תרגמו עוד ממנה.
אהבתי גם את הריפוי של שופנהאואר, שכולו תחושות של טרום-מוות (טרו?מ?וות, אם אתה תומר ליכטש), פסיכולוגיה ושופנהאואר פו?ר ד?אמ?יז. אני אוהב ספרי פילוסופיה פופולרית; הם מרחיבים דעתו של אדם. צחקתי מ"עזוב אותך מיוגה" המעולה: ספר מסע וסמים שכולו אהבת אדם. נמתחתי והסתקרנתי מ"אנשי הכבשן" של דיוויד ברין. ספר מד"ב מעולה, שקורה איפה שקורים הדברים האמיתיים: כאן, על כדור הארץ. כי מה שנאמר, "לא בשמיים היא", על הספרות נאמר.
"שנת הארנב" זה אחלה ספר, כך גם "מתים להתפרסם". את האחרון כדאי לקרוא עכשיו, על רקע מגפת הריאליטי. הוא לא ספר מדהים, אבל הוא מאוד, אבל מאוד, נכון לזמננו, וכשאני אומר זמננו אני לא מתכוון למילניום הזה, או אפילו לדור הזה, אני מתכוון להווה, לעכשיו, לזמן בו השם אלון פאקינג ליטבק עוד אומר משהו למישהו. מתים להתפרסם הוא על הרגע הזה. עוד שנתיים, אולי פחות, כבר אי אפשר יהיה לקרוא אותו, הוא יהיה חמוץ.
אני באמצע "מאו II" של דון דלילו. ספר מעולה! מעולה! האיש הזה, דלילו, כותב משפטים מועכים. במקום אחד הוא כותב, מפי אחת הדמויות שלו, על המאמינים הדתיים. "בלעדיהם כדור הארץ היה מתקרר", כותב דלילו.
הביוגרפיה של רספוטין הייתה משעשעת, סקסית ומהנה לקריאה הרבה יותר מהביוגרפיה של צ'ה גווארה, אם כי מקיפה ורצינית פחות מהביוגרפיה של צ'רצ'יל, שאותה לא סיימתי. זה היה לי מעייף מדי. אומר לכם מה ההבדל: בעוד רספוטין מתואר כאדם שתואר (על ידי אחרים) כאל, גווארה מתואר כאל שתואר (על ידי אחרים) כבנאדם.
בואו נגיד את זה אחרת. אחרי שני הספרים האלה, אם הייתי יכול לבחור עם מי לשתות בירה, אני הולך על הרוסי.
היה לי טוב מאוד עם "הזדמנות אחרונה לראות" של דגלאס אדאמס, אולי האליל היחיד שהיה לי שלא הכזיב: הוא תמיד כל כך חכם ומצחיק וטוב ואנושי ופגיע ולא לוקח את עצמו ברצינות ומוכן לחוויות חדשות, הוא תמיד כל כך אוהב אדם, אדאמס, גם כשהוא צוחק עלינו, ואולי במיוחד אז.
מה היה לנו עוד? כרגע, אני לא מסוגל לזכור כלום מ"האישה מנמל פים" של אנטוניו טאבוקי, וככה גם מ"שלושה סוסים" של ארי דה לוקה. תחושה משונה: אני זוכר שקראתי אותם, אבל אני לא זוכר את עצמי קורא אותם. מהראשון יש לי תחושה עמומה של משפטים יפים, מהשני תחושה עמוקה של דימויים מופשטים.
מ"האנתולוגיה של האנרכיזם" אני זוכר בעיקר את תחושת החשיבות העצמית שהייתה לי: תראו אותי, יושב במרפסת וקורא הגות אנרכיסטית.
ועוד בהגות: "דרגת האפס של הכתיבה" לרולאן בארת הייתה קריאה מהנה, ו"אלוהים והפילוסופיה" של עמנואל לוינס (שלקח לי חודשים לסיים אותו) הייתה קריאה מאוד מחכימה. אתה לא יכול שלא לאהוב את הפילוסופים הצרפתיים: הם כל כך אוהבים את הפילוסופיה. אתה רואה אותם נהנים, וזה פשוט עושה לך טוב.
בשטח הספרות העברית, נהניתי מאוד מ"עולם הסוף", נהניתי פחות מהמסע להודו שעשה צור שיזף עם בני משפחתו, והתחלתי את "אבות ואחים" של שמעון זנדבנק שנראה מבטיח מאוד.
קראתי גם אוסף של סיפורים קוריאנים. לא היה משהו, בכלל לא משהו, אבל זו הזדמנות להמליץ לכם בחום על שני סרטים קוריאנים מעולים: "שבעה צעדים" ו"אביב, קיץ, סתיו, חורף ו...אביב". מצד אחד, הם נורא הפוכים; הראשון סרט נקמות - כולו מכות, אלימות ומוות, כולו מתרחש בחללים אורבנים, סוגרים, חשוכים, מדכאים. לעומתו, השני הוא סרט עדין, פיוטי, כולו מתרחש במקום הכי קרוב לגן עדן שראיתי בזמן האחרון בקולנוע. נופים קסומים על באמת. אבל מצד שני, הם דומים, שני הסרטים. קשה להסביר איך בדיוק הם דומים, הם כמו בני דודים שנ?יים שיש להם בדיוק אותו אף.

(התלבטתי אם לתת לינקים והחלטתי שלא. לא שאין לי אינטרס להקל על הקורא, אבל אינני סוכן קניות מקוון, ולא סגרתי דיל עם אף חנות ספרים מקוונת. חפשו לבד, חברים.)